<h1>שיטה לחכמי איוורא — נזיר</h1>
<h2>דף ז:</h2>
[נזיר ס"א ע"א] גמרא. מה"מ. דגוים אין להם נזירות, שהרי [בשאר] נדרים דינן כישראל, כדכתיב [ויקרא כ"ב] איש איש לימד על הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. דת"ר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' בני ישראל ולא גוים. שאם קבלו נזירות אינו כלום, ומותרים לשתות יין, ואין מקריבין קרבנות נזירות. ואמרת אליהם לרבות את העבדים. ואקשינן למה לי קרא הא אמרת כל מצוה שאשה חייבת בה. פי' הא קי"ל הכי. אמר רבה שאני הכא דאמר קרא לאסר אסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו והואיל ואין נפשו קנויה לו [אימא] גבי נזיר נמי קמ"ל. ואע"ג דהאי קרא גבי נדרים כתיב, מ"מ בפ"ק דנדרים [ג' ע"א] מקשינן נזירות לנדרים מלנדור נדר נזיר.
<h2>דף ט:</h2>
[נזיר י"ח ע"ב] גירסת הספרים תנו רבנן ניטמא בשביעי וחזר וניטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד. ויש ספרים שכתוב בהן גופא ניטמא בשביעי וכו'. וכתוב בתוספות האי גופא לא הוי כשאר גופא שבתלמוד, דהך ברייתא לא אייתי לה לעיל, אלא קאי אסוגיא דלעיל, דפליגי ר' ור' יוסי בר' יהודה, אי חייל נזירות טהרה מיום ז' (ועד) [או מ]יום שמיני, והכא פליגי בה תנאי. וי"מ דמשום דאמר רב [חסדא] למעלה דניטמא בשביעי וחזר וניטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד בין לר' בין לר' יוסי בר' יהודה, וברישא דהא ברייתא אמרינן נמי הכי אמר גופא. והכי פירושא ניטמא הנזיר במת בשביעי לאחר שהזו עליו שלישי ושביעי ובאותו יום בעצמו (ו)ניטמא במת, אחר שהוא יום (שמיני) [שביעי] אינו מביא אלא קרבן אחד של טומאה, דבשעה שניטמא פעם שניה, לא נראה עדיין להביא קרבן וכטומאה אריכתא דמי. ניטמא בשמיני וחזר וניטמא בשמיני מביא קרבן טומאה על כל אחד ואחד. פי' דביום שמיני נראה להביא קרבן מיד שהאיר היום, והוה ליה כל חדא טומאה באפי נפשה. מתחיל ומונה מיד דברי ר'. כלומר מיד ביום השמיני פי' מתחיל ומונה נזירות טהרה מיד ביום שמיני ואנזיר שניטמא בשמיני קאי. וחכמים אומרים אינו מתחיל למנות עד שיביא חטאתו. פי' חטאת העוף. הביא חטאתו וניטמא מביא קרבן על כל אחד ואחד. פי' אבל אם ניטמא בשמיני קודם שיביא חטאתו מביא קרבן אחד על הכל. הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה. מיד. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר כשם שחטאתו מעכבתו (כך). מלהתחיל מנינו [כך] אשמו מעכבתו. בשלמא לר' אמר קרא [במדבר ו'] וקדש את ראשו ביום ההוא אע"פ שלא הביא קרבנותיו אלא לר' ישמעאל ההוא למה לי אמר לך ר' ישמעאל ההוא למעוטי אע"פ שלא הביא עולתו ורבנן עולה לא בעיא מיעוטא דורון בעלמא הוא. מאי טעמייהו (דר' ישמעאל) [דרבנן] דתניא והזיר לה' את ימי נזרו לפי שמצינו בכל אשמות שבתורה שהן מעכבין. פי' כגון אשם תלוי ואשם מעילות שמעכבין הכפרה וכן אשם מצורע. יכול אף. אשם של נזיר. מעכב. מלהתחיל מנינו. ת"ל והזיר [והביא אע"פ שלא הביא הזיר] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר והזיר והביא אימתי הזיר בזמן שהביא.
[נזיר י"ח ע"א] מאן תנא להא דת"ר אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שניטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין. פי' לפי שאינו מביא קרבן טומאה כלל, הילכך מתחלא נזירות טהרה דידיה משביעי. ונזיר טהור שניטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין. דלא חילא עליה נזירות דטהרה, אלא עד שמיני שמביא קרבן טומאה. מאן תנא דנזיר טהור שניטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין. אמר רב חסדא ר' היא דאמר נזירות דטהרה לא חילא עליה אלא עד שמיני דאי ר' יוסי בר' יהודה הא אמר נזירות משביעי הוא דחילא עליה. מאי ר' ומאי ר' יוסי בר' יהודה דתניא וקדש את ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו דברי ר' ר' יוסי [ב"ר יהודה] אומר ביום תגלחתו. פי' יום הבאת קרבנותיו, היינו יום השמיני דכתיב [במדבר ו'] וביום השמיני יביא שתי תורים, ואותו יום הוא תחלת מנין נזירות טהרה דהיינו יום שמיני דברי ר'. ור' יוסי בר' יהודה סבר דיום תגלחתו, דהיינו יום שביעי, דכתיב [שם] וגלח (את) ראשו ביום טהרתו [ביום השביעי] יגלחנו, הוא תחלת מנין דטהרה.
תנן התם נזיר שניטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד מאן תנא אמר רב חסדא כגון שניטמא בשביעי וחזר וניטמא בשביעי וחזר וניטמא בשביעי. פי' דטמאות הרבה מיקרי, שהרי פסקה טומאתו בשביעי מיד שהזה ושנה וטבל וחלה עליו נזירות טהרה, ולכך כי ניטמא באותו יום, מיקרי טומאה אחרת ולא טומאה אריכתא היא, ואפ"ה חד קרבן הוא דמייתי, כיון דלא יצא לשעה הראויה להביא קרבן. ומני ר' יוסי בר' יהודה היא דאמר נזירות דטהרה בשביעי הוא דחילא ועדיין לא יצתה שעה הראויה להביא קרבן, כלומר שלא ניטמא בשעה שראויה להביא קרבן דהיינו בשמיני, לפיכך אינו חייב אלא קרבן טומאה אחד על כולן, וכיון דניטמא בשביעי שהוא [בשעה] שהתחילה נזירות טהרה, מ"ה איקרו טמאות הרבה. מיהו אם ניטמא בששי וחזר וניטמא בששי, כיון דעדיין לא התחילה נזירות דטהרה, לא איקרו טמאות הרבה, אלא כולהו חדא טומאה אריכתא היא. ואם ניטמא בשמיני וחזר וניטמא בשמיני, כיון שניטמא בשעה שראויה להביא בה קרבן, חייב על כל אחת ואחת. דאי ר' היא דאמר נזירות דטהרה לא חיילא עד שמיני הרי יצתה שעה שראויה להביא קרבן. פי' דאי אמרת ר' היא, הא אמר דנזירות טהרה לא חילא עד שמיני, ואין יכול למנות אלא משמיני, ואם כן אם ניטמא בשביעי כמי שניטמא בששי דמי וטומאה אריכתא היא. ואין זה טמאות הרבה, דחד יומא אריכא הוא, כיון דלא חיילא עליה נזירות. ואי כשניטמא בשמיני וחזר וניטמא בשמיני, דכבר התחילה נזירות דטהרה, כיון שניטמא בשעה שראויה להביא קרבן, אם כן חייב הוא קרבן טומאה על כל טומאה וטומאה. והיכי קתני אין מביא אלא קרבן אחד. מאי טעמיה דר', דאמר דלא מתחלא נזירות דטהרה אלא בשמיני. דאמר קרא [במדבר ו'] וקדש את ראשו. דמשמע אימתי וקדש את ראשו, [בזמן וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. ורבי יוסי ב"ר יהודה אם כן לימא קרא וקדש את ראשו] ותו לא דהא בשמיני קאי, ביום ההוא למה לי, אם אינו ענין לשמיני תנהו ענין לשביעי. דיתירא הוא למישדייה אשביעי. ויש מפרשים דהוי כמו מיעוט אחר מיעוט לרבות יום שביעי.
<h2>דף יג:</h2>
[נזיר ד' ע"א] אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה יין וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חלה על שבועה. פי' ואסור לשתות יין משום דנזירות נדר הוא ונדר חל על דבר מצוה ולהכי אתא קרא דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה דהיינו היין שנשבע עליו כיין הרשות. ואקשינן ורבנן נמי הא מיבעי ליה להכי דהיינו לאסור יין מצוה כיין רשות. ופרקינן אם כן דלא אתא קרא אלא להכי לימא קרא מיין מאי ושכר שמעת מינה תרתי לאסור יין מצוה כיין הרשות, ושמעת מינה דאם נזר מאחת מהן הוי נזיר מכולהו. ור' שמעון אמר לך היינו טעמא דכתיב שכר לאלופי שכר מנזיר למקדש דכתיב [ויקרא י'] יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך, מה נזיר ביין הוא דאסור ובשאר משכרין לא, אף גבי מקדש יין הוא דאיתסר אבל שאר משכרין לא, לאפוקי מדר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב. פי' או שתה דבש או חלב ונכנס למקדש חייב. ואיבעית אימא ר' שמעון לית ליה איסור חל על איסור כדתניא ר' שמעון אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור. פי' כשנתנבלה ביום הכפורים, ואם נתנבלה מערב יום הכפורים פטור מאיסור יום הכפורים, דלא אתי איסור יום הכפורים וחייל אאיסור נבלה, והכא אתי האי ושכר לומר שאם נשבע שלא ישתה יין וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות וחילא אשבועתיה. אע"ג דבעלמא אין איסור חל על איסור אליבא דר' שמעון, קמ"ל קרא דמיין ושכר יזיר דהכא חל, שאם אמר שבועה שלא אשתה יין וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חילא עליה.
<h2>דף יח.</h2>
[נזיר כ"ג ע"א] גמרא. ת"ר [במדבר ל'] אישה הפרם וה' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה והיא (כבר) [לא] ידעה הכתוב מדבר שהיא צריכה כפרה וסליחה. דאי ידעה שהיפר לה אמאי צריכה כפרה. וכשהיה מגיע ר' עקיבא אצל פסוק זה היה בוכה ומה מי שנתכוון לעלות [בידו] בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה המתכוין לעלות בידו בשר חזיר ועלה בשר חזיר בידו על אחת כמה וכמה כיוצא בדבר אתה אומר [ויקרא ה'] והוא לא ידע ואשם ונשא עונו. פי' בקרא דאשם תלוי כתיב. ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר. פי' לא בחזיר דוקא אלא ספק כגון חתיכת חזיר לפניו ואכלו ונזכר שאכל ולא ידע. כגון חתיכה וכו'. [איסי בן יהודה אומר והוא לא ידע ונסלח לו] כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן אמרה תורה יביא קרבן מי שנתכוון לחלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה (איסי בן יהודה אומר והוא לא ידע ונסלח לו כגון שתי חתיכות) על דבר זה ידוו כל הדווים. וכל הני למה לי צריכי דאי תנא גבי אשה התם הוא דבעיא כפרה וסליחה משום דמיעקרא לאסורא איכוונה אבל חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלהיתירא איכון אימא [לא] (למי)בעי כפרה וסליחה צריכא. ואי איתמר הני תרתי. דהיינו אשה וספק חלב בחתיכה אחת. הוה אמינא הני תרתי הוא דסגי להו בקרבן דלא איקבע איסורא אבל שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דאיקבע איסורא לא סגי לה בכפרה קמ"ל דלא שנא.
<h2>דף כז:</h2>
[נזיר כ"ז ע"ב] מתיב רבא קרבנו. פי' דכתיב [ויקרא ד'] אשר נשיא יחטא והביא את קרבנו. וג' קרבנו כתיב אחד לנשיא ואחד בכבשה ואחד בשעירה. בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו. וא"ת פשיטא דהא [ודאי] חטאת שמתו בעליה היא כיון שמת אביו ולמיתה אזלא. ושמא [הוה אמינא שאם] יש לו בן שהוא צריך לקרבנו לא אזיל למיתה. [יכול לא יצא בן בקרבנו של] אביו שהפריש מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה. פי' קלה כגון חלב ודם שחייבין על זדונם כרת. והחמורה כגון שבת שחייבין על זדונו סקילה כיון שאינו חטאת כמותו דין הוא שלא יצא, אבל יוצא הוא בקרבן אביו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה ת"ל בקרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו [יכול] לא יצא בקרבן אביו שהפריש לעצמו אפי' מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה שהרי אין אדם מגלח על בהמות אביו בנזירות. דתנן במתני' [ל' ע"א] מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות סתם לנזירותו ומת, זהו שמגלח על נזירות אביו, אלמא שאינו מגלח על בהמת אביו, כי אם על מעות אביו סתומים. אבל יוצא הוא במעות שהפריש אביו אפי' מן החמורה על הקלה או מן הקלה על החמורה שהרי אדם מגלח על מעות אביו שהפריש לנזירותו בזמן שהם סתומים. ת"ל קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו. יכול לא יצא במעות שהפריש אביו אפי' מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה אבל יוצא בקרבן שהפריש לעצמו מן החמורה על הקלה ומן הקלה על החמורה. כלומר דקרבן שהפריש לעצמו לעבירה זו יביאנו לעבירה אחרת. ת"ל [ויקרא ד'] והביא את קרבנו שעירת עזים על חטאתו. עד שיהא קרבנו לשם חטאתו ואפי' באדם אחד. יכול לא יצא בבהמה שהפריש לעצמו, כשהוא משנה מעבירה זו לעבירה אחרת, אפי' מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה שכן אם הפריש בהמה על החלב והביא אותה על הדם או שהפרישה על הדם והביא אותה על החלב לא מעל. פי' אם עשה כן בשוגג, הואיל ואינו מוציא אותה מרשות הקדש, אלא מהקדש להקדש אחר. ומתוך שלא מעל לא כיפר, והכי מפרש בפ' בתרא דכריתות [כ"ז ע"ב] דכיון דלא מצי מעל כפורי לא מכפר, וכיון דבשוגג לא כיפר, דין הוא כשנתכוון לעקור חטאת חלב לעשותו חטאת דם דלא כיפר. אבל יצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה. כלומר אם הפריש מעות לעצמו להביא קרבן על החלב, ולקח מהן קרבן על הדם, יצא שהרי מעל וכפר. שהרי מעל, אם עשה כן בשוגג, לפי שהמעות שאין בהן קדושת הגוף, יוצאים מקדושתן יותר בקל. ואם כן כשעשה כן במזיד אימא דכיפר. ת"ל בכבשה דיחיד, [שם] וכפר עליו הכהן על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאו. ואע"פ שדרשנו כבר על חטאתו תרתי שמעת מינה. והכי תניא בתוספתא דכריתות [פ"ד ה"ו] הפריש מעות לחטאת חלב, והביא לחטאת דם, לחטאת דם, והביא לחטאת חלב, בשוגג מעל, לפיכך כיפר. במזיד לא מעל, לפיכך לא כיפר. אלמא במזיד אפילו במעות לא כיפר. קתני מיהת בהמה. דקתני שאין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות. מאי לאו אפי' בעלת מום. פי' ואי כסתומה דמיא אמאי אינו מגלח עליה כמו במעות, והא למעות קיימא וכמעות סתומים דמיא. אלא ש"מ כמפורשת דמיא. ודחינן לא בתמימה. פי' דהויא מפורשת. ומקשינן אבל בעלת מום מאי כסתומה דמיא אי הכי מאי איריא דתני מעות שהפריש אביו ליתני בעלת מום. ודחינן אין הכי נמי דסתומה למאי חזיא לדמי דמי היינו מעות. וק"ל אשמעתין דבפ"ק דזבחים [ט' ע"ב] אמרינן דחטאת חלב ששחטו לשם חטאת דם כשרה, והכא אמרינן דלא כיפר. ויש מתרצים דלענין להתכפר בו בשביל חטאת חלב שהיה עומד לכך כשרה. אבל קרא מיירי להתכפר בו משום חטאת דם שלא היה עומד לכך מתחלה ולכך לא כיפר. ויש מתרצים דהתם מיירי שלא היה חייב שניהם כי אם חטאת חלב ומשום הכי עדיף. אבל הכא שנתחייב שתיהן, הוי עקירתו עקירה יותר.
<h2>דף כח.</h2>
[נזיר כ"ו ע"ב] אמר ליה רב שימי בר אשי לרב פפא מאי טעמיהו דרבנן. פי' דהנך אמוראי דלעיל דאמרי דוקא במעות סתומים, ולא בהמה ולא נסכא ולא סואר, דהני כמפורשין הן. משום דחיישינן שמא אחר הפרשה בירר, אם כן מעות גמירי שהם כסתומים ולא דבר אחר. אלא מעתה מעות גמירי ולא עופות. דעופות הוו כמפורשין, דהא קתני לעיל דשאר חייבי קינין דין אחד יש להן עם נזיר, כדאמר לעיל תנא נזיר וחייבי קינין דדמי ליה, ואם כן אם אדם לוקח עופות לקינו, ולא פירש זו לחטאת וזו לעולה, חשבינן ליה כאלו פירש (זה) [זו] לחטאתי וזו לעולתי ואח"כ נתערבו, אם כן הא דאמר רב חסדא אין הקינין מתפרשין אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן אמאי. היכא דלא פירשו הבעלים בשעת לקיחה, היאך יוכל הכהן לעשותן אחד לחטאת ואחד לעולה, והא כמפורשין הן משעת לקיחה, והוו כמפורשין שנתערבו, דאפי' הבעלים עצמם לא יוכלו אחר כך לבררם אלא צריכין לחללם על בהמות אחרות (ועוד) [ולומר] קדושת חטאת שבהן מחוללת על בהמה זו, וקדושת עולה על זו, וקדושת שלמים על זו. אלא מדמצי כהן לבררם, כדכתיב קרא [ויקרא י"ב] ולקח [שם ט"ו] ועשה, ש"מ דעופות הוו כסתומין. והוא הדין בהמה ונסכא וסואר של קורות ויוכלו בעלים לבררם, ולומר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי, וכי מת הוו כמעות ויפלו לנדבה.
